הנשמה מתגלה בקיבוץ... תניא על כוחות הנפש

לבית חב"ד בהודו נכנסה בחורה ישראלית קיבוצניקית, שלא היה לה מושג וחצי-מושג על תורה ומצוות, ואף חשבה שהבית חב"ד ממומן מכספי המיסים שהיא משלמת בארץ...

בכל אופן, היא באה מלאת תלונות על הבית חב"ד, על הדת, ובכלל על היהדות. היא הצהירה בגאווה כי היא נאורה ומשכילה ולא מאמינה בה' ובתורתו. שליח הרבי במקום לא רצה להיכנס איתה לויכוח והחליט "לזרום" איתה.

"האם את בטוחה בזה שאת לא מאמינה?!" הוא שאל אותה. "וודאי שכן" השיבה. "אם כך", המשיך הרב, "בואי נראה אותך מוכיחה זאת. יש לנו כאן בבית הכנסת ארון קודש עם ספר תורה, בואי נראה אותך זורקת אותו לרצפה".

כששמעה זאת הגיבה מיד שאת זה היא לא יכולה לעשות. "מה הבעיה?" שאל אותה הרב "הרי הרגע הצהרת שמבחינתך הכול המצאות, התורה אינה קדושה, אז מה הבעיה לזרוק את הספר?", היא לא כל כך ידעה מה לענות וניסתה לתרץ שפשוט לא נעים לה, היא אכן לא מאמינה אך היא מכבדת אותנו. הרב ענה לה שאם זו הבעיה אז הוא מודיע באופן רשמי שהוא מוחל על כבודו והיא מוזמנת לעשות זאת. היא שוב התפתלה ואמרה שהיא לא רוצה לעשות שם רע לקיבוצניקים. "גם לכך יש פיתרון" אמר הרב, "כנסי כאן לחדר סגור ללא חלונות, תעשי זאת לבד, ורק תספרי לנו שעשית זאת". עכשיו היא כבר לא ידעה מה לענות ואמרה שאין לה ממש הסבר, אבל היא לא יכולה לעשות את זה.

"אני לא מתפלא" אמר הרב, "גם לך כמו לכולנו יש נשמה אלוקית, אמנם היא ישנה רוב הזמן ואולי אף נמצאת בתרדמת, אך כאשר מזעזעים אותה היא מתעוררת ולא מוכנה לעשות משהו שיפריד אותה מאביה שבשמיים".

בעצם, הנשמות של כולנו קצת 'ישנות', והשאלה היא רק מה צריך לעשות כדי להעיר אותן. ישנם כאלה שמתעוררים בבוקר כשקוראים בשמם בלבד, וישנם כאלה שצריך לטלטל ולשפוך עליהם מים כדי שיתעוררו...

כך גם לגבי הנשמות. ישנם כאלה שנשמתם מתעוררת בקלות ואפילו על עבירה קלה לא יהיו מוכנים לעבור; וישנם כאלה שקשה להעיר אותם, ורק כשירגישו שזה ממש קצה הגבול, שזה יפגע להם בנשמה, אז הם מתעוררים.

דרך ארוכה ודרך קצרה
בפרקים י"ח-י"ט שנלמד בשבוע הקרוב בלימוד התניא היומי, מלמד אותנו אדמו"ר הזקן, כיצד לגלות את הכוחות הפנימיים והעמוקים שנמצאים בנו. כיצד להשתמש באותם כוחות אינסופיים כדי להתגבר על המכשולים והמאבקים בחיים.

עד לפרקים אלו התניא עסק בעיקר ב"דרך הארוכה", שיטת ההתבוננות, שיטה לפיה דווקא למוד מעמיק והתבוננות פנימית בגדולת השם, במהות הנשמה היהודית, בתפקידו של היהודי בעולם, הם אלה ש"ישכנעו" את הנפש הבהמית לוותר על שאיפותיה הבהמיות ולהירתם לעבודה משותפת יחד עם הנפש האלוקית. החל מפרק י"ח ועד פרק כ"ה הוא מסביר כי יש דרך נוספת להתגבר על הנפש הבהמית, הדרך הקצרה. דרך המנצלת את המשאבים הטבעיים שיש בנו, דרך המנצלת את העובדה שיש בנו כוחות אינסופיים, וכל מה שצריך הוא להוציא את הכוחות האלו מהמקום בו הם מוסתרים ולגלות אותם בחיי היום יום.

היתרון של הדרך הארוכה היא, שהיא פנימית יותר, עמוקה יותר. מי שיצליח לעבוד את השם לפי דרך זו יזכה לחיים יציבים יותר והתמודדות "נעימה" יותר מול הקשיים (שלכן היא נקראת גם דרך ארוכה שהיא קצרה – יותר קשה להשיג אותה, אך מי שמצליח עולה על הדרך המהירה).

אך יש לה גם חיסרון. לא כל אחד מסוגל להתבונן לעומק, לא לכל אחד יש את הכלים לכך.

כמו כן, לא תמיד יש את הזמן להתבונן. לפעמים ניצבים בפני "מקרה חירום", צריך לנצח את יצר הרע ברגע זה ממש כדי לא להיכשל בעבירה, ואין זמן להתחיל להתבונן בגדולת השם.

בנוסף, הדרך הארוכה באה לשכנע את הנפש הבהמית שהעולם הגשמי אינו הטוב האמיתי, אלא הקב"ה הוא הטוב האמיתי. אך לא תמיד הבעיה היא שהנפש הבהמית משוכנעת שהעולם כל כך טוב, לפעמים סתם בא לה ליהנות מהעולם בלי שום הסברים.

כדי לפתור בעיות אלו מגיעה הדרך הקצרה. היא לא מצריכה התבוננות ולכן שייכת לכולם. היא לא מצריכה עבודה פנימית ולכן יכולה להיעשות בן רגע. היא מגלה את הרצון ה"על שכלי" לאלוקות ולכן יודעת להתמודד גם עם הנפש הבהמית ש"סתם בא לה" איזו תאווה.

נקודת החכמה
נקודה ששווה אצל כל היהודים, בין אם הוא תלמיד חכם או יהודי פשוט, בין אם הוא גדל בבית דתי או בבית שלא שמרו בו תורה ומצוות – זו נקודת החכמה.

לכולנו יש את האמונה הזו, כמאמר הידוע: "כל ישראל הם מאמינים בני מאמינים", כל יהודי הוא בטבעו מאמין. את הנקודה הזו קיבלנו בירושה מ"אבותינו": אברהם יצחק ויעקב. ולכן אין זה תלוי ב"עבודה" שלנו, ביגיעה או במאמץ שלנו, זה נמצא אצל כולנו ואנחנו רק צריכים לגלות את זה.

נקודת האמונה הזו היא נקודה על שכלית. כלומר, אם נשאל מישהו למה הוא מאמין או במה בדיוק הוא מאמין, הוא לא ידע בדיוק לענות לנו, כיוון שזה נמצא למעלה מהשכל. יותר מזה, כיוון שמדובר כאן באמונה בקב"ה שהוא אינסופי, על-גבולי, אין בכלל אפשרות שהשכל יתפוס את זה.

מסירות נפש
המקרה הכי קיצוני שבו באה נקודה זו לידי ביטוי, הוא מה שאנו קוראים "מסירות נפש":

הפירוש הפשוט של צמד המילים הללו: "מסירות נפש", הוא שיהודי מוכן למות בשביל הקב"ה. כפי שראינו לאורך ההיסטוריה, שהיו יהודים שנתבקשו להמיר את דתם או להשתחוות לפסל, כאשר האופציה השנייה הייתה למות, הם העדיפו למות.

המעניין הוא, שלא היו אלה דווקא היהודים המשכילים הגדולים שהיה להם הרבה ידע תורני או אמוני, היו ביניהם גם יהודים פשוטים, יהודים שבחיי היום יום לאו דווקא שקיימו את כל התורה ומצוות, אם בכלל. זאת מכיוון שנקודה זו של מסירות נפש אינה נקודה שכלית. שהרי מצד השכל זה לא הגיוני למות בשביל האמונה. אם היו שואלים את השכל, הוא לא היה מוכן לוותר על המציאות שלו בשביל הקב"ה.

האמת היא ש"מסירות נפש" לא צריכה להתבטא דווקא בכך שיהודי יקפוץ לאש, גם "מוות קטן" יכול להיחשב כמסירות נפש. כלומר, כל פעם שיהודי קצת "ממית" את עצמו, קצת מוותר על הרצון האישי שלו – זה מעין מסירות נפש.

המסירות נפש מגיעה מה"חכמה שבנפש", מהנקודה העל שכלית, מהמקום בו האור האינסופי של הבורא נפגש עם נפש האדם. נקודה זו קיימת בנשמה של כל יהודי ויהודי ומנקודה זו מגיעה ה"אהבה המסותרת" שבלב.

אם נצליח לעורר את הנקודה הזו, לא יהיה לנו צורך בהתבוננות השכלית המעמיקה, כיוון שנגלה את האהבה שכבר קיימת בנו. אין צורך להתבונן לעומק בכך שיש בי אמונה תמימה, אמונה טהורה שלמעלה משכל והבנה, צריך רק להיזכר בכך שזה קיים, צריך רק להיזכר שאני יהודי.

להיזכר
זהו הכלי המשמעותי שאנו מקבלים לחיי היום יום שלנו. כל פעם שנתקלים במכשול, כל פעם שמגיעים למצבים קשים, צריך רק להיזכר. לא צריך להתבונן, צריך להיזכר מי אנחנו באמת. צריך להיזכר שאנחנו יהודים שקשורים לקב"ה בכל מצב. לזכור שיש בנו חלק אלוקה ממעל ממש, שכל תאוות העולם, וכל הניסיונות מתגמדים לעומת אותו חלק.

בדרך כלל נקודה זו מתעוררת רק במקרה חירום, אך כל אחד יכול להחליט לעורר אותה גם בחיי היום יום.

כך הוא לגבי עצמנו וכך גם לגבי הסובבים אותנו. כאשר יוצאים ל"מבצעים" פעמים רבות אנחנו נגררים לוויכוח שכלי בו אנחנו מנסים לשכנע את היהודי העומד מולנו בצדקת הדרך. לפעמים צריך פשוט להתעלות מעל השכל ולעורר ביהודי העומד מולנו את הנקודה ה"על שכלית", את אותו מקום בנפש בו הוא "מאמין בן מאמין" ללא שום טיעון שכלי. אם נצליח לעורר את אותה נקודה אצלו בנפש, זה כבר יעשה אותו "כלי" שגם יקשיב לטיעונים השכליים... כך הוא לגבי הזולת וכך הוא גם לגבי הנפש הבהמית שלנו. לא תמיד צריך להתווכח איתה... אפשר פשוט להזכיר לה מי אנחנו באמת.

מכלל הן אתה שומע לאו
מפתרון הבעיה ניתן להבין גם מהו החיסרון. הפתרון הוא שצריך להיזכר מי אנחנו באמת, ומכאן משמע כי הבעיה היא ששכחנו את זה. זה בעצם מה שקורה לנו, כל בוקר מחדש, אנחנו שוכחים את המהות האמיתית שלנו ומשם מתחילות הבעיות.

סדר היום היהודי ובפרט סדר היום החסידי, מלא ב"שעונים מעוררים" העוזרים לנו להתעורר ולהיזכר על האמת. החל מאמירת "מודה אני" בבוקר, המשך בתפילות, ברכות, נישוק המזוזה, ראיית הציצית ועוד. בנוסף ישנם השבתות והחגים, ואצל החסידים נוספו תאריכים רבים, בהם אנו עוצרים לרגע ונזכרים... נזכרים על המהות האמיתית שלנו, על הכוחות האינסופים הטבועים בנו.